חוקים ומסמכים [חזרה ל חוקים ומסמכים]
"תכנון אסטרטגי וחזון חינוכי למערכת החינוך הערבי בישראל" מאת הועד הארצי של הרשויות המקומיות הערביות בישראל: מסמך זה מפרט את חזונם של הכותבים בנוגע לאופיה העתידי של מדינת ישראל והפיכתה למדינתם של כלל אזרחיה, היהודים והערבים.  

תכנון אסטרטגי וחזון חינוכי למערכת החינוך הערבי בישראל

מציאותם של הערבים הפלסטינים בישראל מציבה אתגרים ברמת החברה בכלל וברמת מערכת החינוך בפרט. דבר המצריך אנליזה מדויקת למציאות החינוך בבית הספר הערבי בישראל, לשפוך אור על השינויים החינוכיים והטכניים הנדרשים במערכת החינוך והדגשת תפקידו של ביה"ס בהתמודדות עם כל המשתנים.
ניתן להגדיר ולאבחן את הבעיה של מערכת החינוך הערבית משני היבטים: הראשון הוא ההיבט הפוליטי - האפליה הקיימת כלפי מערכת החינוך הערבי. השני היא ההיבט האידיאולוגי - אי-ההסכמה על תכני החינוך ומהות הערכים שלפיהם יש לחנך את התלמיד הערבי הפלסטיני, בשאיפה לגיבוש זהותו הלאומית והאזרחית כאחד.

למרות ההתפתחות הכמותית של החינוך הערבי בישראל, הערכת המערך החינוכי מבחינה איכותית מעלה מספר קושיות:
1. החינוך במערכת החינוך הערבי עדיין אינו אקטיבי דיו לגיבוש והכנת אישיותו של הבוגר להתמודדות עם העולם המודרני, דבר שהביא ללידתן של תופעות חברתיות שליליות.
2. למרות המאמצים האינטנסיביים לשינוי שיטות ההוראה, במערכת החינוך הערבי עדיין שולט אופי תיאורטי פרונטאלי ונמשכות השיטות המסורתיות שמנציחות את זיכרון הידע ולא את ייצורו.
3. חולשת התוצר המערכתי. רוב הבוגרים נכנסים לשוק העבודה בתחום השירותים ולא בייצור (שלא לדבר על האבטלה הגואה בקרבם), דבר הפוגע במוביליות החברתית והכלכלית שלהם ברמת הפרט וברמת הכלל.
4. העלייה בממוצעי אי-ההצלחה בלימודי המשך. שכן ההישגים עדיין נמוכים, במיוחד כשעורכים השוואה בינם לבין ההישגים במערכת החינוך היהודית בכל השלבים.
5. אי-הקניית חינוך טרום חובה (הגיל הרך) לילדים ערביים.
6. היעדר אוניברסיטה ערבית ומכללות מתקדמות לחינוך - מה שמביא לחולשת התפוקה המחקרית של אנשי פדגוגיה ומרצים ולהיעדר מחקרים ניסיוניים ומחקרי שדה, ועל כן להיחלשות הזיקה בין הידע והמדע לבין תנועת החברה, ולהרחבת הפער בין עולם החינוך בביה"ס לבין העולם האמיתי בחברה.
7. דלות המשאבים המושקעים בחינוך, בין אם ברמת משרדי הממשלה, הרשות המקומית הערבית או ההורים.
8. הדואלית הלשונית בין החברה (השפה המדוברת) למוסדות החינוך (השפה הספרותית), דבר המעיק על התהליך החינוכי ובכך על פיתוח מיומנויות חשיבה גבוהות.
9. רוב תוכניות הלימוד ממוחזרות מחדש ומקבעות את הניכור התרבותי. מה גם שתרומתן דלה בכל הקשור לחיזוק הזהות התרבותית ופתרון בעיות וקונפליקטים תרבותיים וחברתיים הנוצרים כתוצאה מחוסר שיווי משקל בין מסורתיות למודרניות, פוסט-מודרניות והתמודדות עם הגלובליזציה.
מדיניות החינוך הנהוגה במערכת החינוך הערבי והשלכותיה השליליות, מצריכות גיבוש אסטרטגיה חינוכית שתביא בחשבון את מציאות ההיחשפות לתרבות והידע ואת המהפכה הטכנולוגית.
בפני כל אסטרטגיה חינוכית השואפת להבניית חברת העתיד ניצבות שתי משימיות עיקריות: הטיפול בבעיות ובאתגרים התלויים בהווה ואלה שיתרחשו בעתיד; וההתייחסות לחינוך כאל כוח חברתי שדוחף לכיוון העתיד.
בבואנו לגבש אסטרטגיה חינוכית, יש להביא בחשבון את המגבלות הרבות כגון המבנה החברתי ומעמד האשה הערבייה, מגבלות כלכליות, פוליטיות וסביבתיות, וכן כאלה הנובעות מהתהליך החינוכי עצמו.
על תוכנית העבודה האסטרטגית להסתמך על הנחות היסוד הבאות:
• זכותם של הערבים הפלסטינים בישראל - כילידים - לנהל את מערכת החינוך ולכוון את המדיניות החינוכית שלהם; אימוץ מטרות החינוך הערבי כפי שנוסחו בוועדת המעקב לענייני החינוך הערבי לאחר הוועידה הרביעית של החינוך הערבי בשנת 1994, תוך אפשרות לתקנן (במיוחד את המטרות המכאניות) לפי המשתנים; חיזוק החינוך לערכים אוניברסאליים וייחודיים.
• ישנם שני רכיבים דיאלקטיים בתפקיד מערכת החינוך: הראשון הוא יצירת דור הניחן באישיות וזהות (על כל צורותיה) מוגדרת ומגובשת. השני הוא לאפשר למחנך להגיע לניצול מקסימאלי של יכולתו והפוטנציאל הטמון בו.
• מערכת החינוך הינה מרכיב יסודי לתוכנית פיתוח חברתית-כלכלית, תרבותית ופוליטית.

מסלולים לפעולה

מסלול ציבורי ומשפטי המתבטא בהמשך הדרישה לניהול המערכת ותפעולה באופן שיהלום את החוק הבינלאומי הרלבנטי; יצירת קשר עם ארגונים בינלאומיים הפועלים בתחום; פנייה לערכאות משפטיות בעניינים הקשורים לאפליה.
מסלול תודעתי - על ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי לחזק את הקשר עם הציבור הערבי בכלל ועם בתי הספר הערביים בפרט; לדאוג לרישות כל העמותות והארגונים הפועלים בתחום החינוך בכל השלבים; ולפעול להכנת תוכניות לימוד אלטרנטיביות לפי המטרות שהגדירה.
מסלול פרקטי המתבטא בעריכת מחקר מפורט בנושא הקמת אוניברסיטה ערבית; הקמת מועצה להשכלה גבוהה לחברה הערבית (במסגרת ועדת המעקב העליונה ובתיאום עם ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי); שינוי דפוסי עבודת ועדת המעקב לענייני חינוך ערבי והפיכתה מוועדת מעקב לוועדה מקצועית שיש ביכולתה לגבש תוכניות ולהפעילן; הקמת יחידות ומחלקות חינוך ברמה המקומית שיש ביכולתן לגבש תוכניות מיוחדות ולהפעילן.

הצעדים הנדרשים

התרבות הערבית הפלסטינית בישראל

סוג זה של תרבות התקיים בעיקר בערים הפלסטיניות ואילו בכפרים פרחה לפני הנכבה "תרבות פריפריאלית" - במועדים ובמהלך חודש הרמדאן ואירועים דתיים וחברתיים אחרים - המהווה את המורשת העממית הפלסטינית.

הנכבה היכתה את התנועה התרבותית הזו ע"י הגליית רוב האינטלקטואלים הפלסטינים והרס מוסדות התרבות בערים. אלה שנשארו במולדתם היו צריכים לבנות את אותה תרבות מחדש, בצל משטר גזעני, ממשל צבאי ומוסדות מדינה שנקטו נגדם מדיניות של ריקנות לאומית כשלא הכירה בהם כמיעוט לאומי (מדיניות שנותרה עד עצם היום הזה) ואשר כפתה תוכניות לימוד המתעלמות מתרבותם הערבית פלסטינית.

העיר הפלסטינית שהיתה מקור התרבות והיצירה הוכתה בנכבה. בתקופה שלאחר הנכבה התנהל מאבק בין שני זרמים תרבותיים: הזרם הלאומי שהובילה המפלגה הקומוניסטית והזרם השלטוני אותו ניווטו המנגנונים של הממשלה וההסתדרות.

בתחילת שנות ה-50 החלה העיר חיפה לשחזר את פעילותה. עיתון "אל-אתיחאד" הופיע מחדש בשנת 1948 (הופיע לראשונה בשנת 1944). אח"כ הופיע כתב העת "אל-ג'דיד" (1951). ספרים החלו לראות אור בהוצאת בית הדפוס של "אל-אתיחאד" והחלו להופיע מועדוני תרבות מפלגתיים (קומוניסטיים) בכפרים ובערים.

במקביל החל השלטון לקיים פעילות תרבותית ותקשורתית כדי להפיץ את תרבות הנאמנות למשטר תוך ניצול בתי הספר ומועדוני העובדים של ההסתדרות בכפרים ובערים הערביות. השלטון הוציא את היומון הערבי היחיד "אל-יום" (יצא עד 1967, ואח"כ ב-1968 בשם "אל-אנבאא" ונסגר ב-1979) וכן מגזינים שבועיים וירחונים כגון "חקיקת אל-אמר" ו"אל-הדף" והקים הוצאה ערבית בשם "דאר אל-נשר אל-ערבי".
ניתן לחלק את ששת העשורים האחרונים לחמש תקופות עיקריות:

התקופה הראשונה: מ-1948 עד 1956, כלומר מהנכבה עד מלחמת סואץ נגד מצרים והטבח בכפר קאסם. בין הנכבה לטבח התחלנו לטפל בפצעינו ולהכין את הקרקע לפרויקט תרבותי. תקופה זו התאפיינה בפעילות של כינון ובוויכוח על התרבות שלאחר הנכבה וכיצד לבנות ארגונים ולהתמודד עם מדיניות של ריקנות לאומית, במיוחד לאור העובדה כי גורמים ממשלתיים קראו לעיברותם של הערבים והשימוש בשפה העברית בהיותה גם שפתם (כמו היהודים ערבים במדינות ערב).

התקופה השנייה: מ-1956 עד 1967 (מלחמת יוני 67' וכיבוש הגדה המערבית, רצועת עזה, רמת הגולן וסיני). תקופה זו התאפיינה בבהירות החזון והתעצמות תפקידו של הזרם הלאומי בהנהגת המפלגה הקומוניסטית והופעת מה שכונה לאחר מכן "ספרות המאבק" וסופרים ומשוררים שהפתיעו את העולם הערבי כשהוא גילה אותם לאחר יוני 1967.

התקופה השלישית: מ-1967 עד 1976. תקופה זו התאפיינה בהתחדשות הקשר עם חלק אחר של העם הפלסטיני ופתיחת חלון לעולם הערבי והופעתה מחדש של העיר הפלסטינית: ירושלים, רמאללה ושכם, לצד העיר הפלסטינית שהחלה לשחזר את זהותה בחלקים הערביים שנשארו ממנה: חיפה, עכו, יפו ונצרת. תקופה זו הכינה את הקרקע לזו שאחריה שהתאפיינה בעיקר בהגדרת יסודות הזהות התרבותית הפלסטינית ובחלוקה הברורה בין תרבות לשלטון.

התקופה הרביעית: מ-1976 עד 1991. זוהי תקופת הרנסנס התרבותי אותו טען יום האדמה בכל התכנים הפוליטיים והלאומיים והרעיוניים ובקשר הפלסטיני. גם בזירה התרבותית הפלסטינית היתה זו התקופה בה הוקמו המוסדות התרבותיים של אש"ף בביירות עד 1982, מגמה שנמשכה גם לאחר היציאה מבייירות והגלות בעולם ובמדינות ערב עד פרוץ האינתיפאדה ב-1987 שטענה את הרנסנס הפלסטיני בכל המקומות, במיוחד בשטחים הכבושים מ-1967 ובגליל ובמשולש.

התקופה החמישית: תקופה של נסיגה שמתחילה ב-1991 עם מלחמת המפרץ הראשונה ונמשכה עם תקופת הסכמי אוסלו והאינתיפאדה השנייה. תקופה זו מתאפיינת בקרע הערבי והפלסטיני. היא מצריכה חקר וטיפול, שכן התרבות הפלסטינית מתחילה לאבד את זהותה וייחודה ואינה שורדת מול הישראליזציה והגלובליזציה ומול השתלטות הגישה האליטיסטית וההינתקות מהחברה.

אלה הבקיאים בספרות הפלסטינית בפרט ובתרבות הפלסטינית בכלל בוודאי יבחינו במכנה במשותף לתרבות זו - הלא היא "פלסטין ההיסטורית" המולדת, ואחידות המקום, גם אם הוא מחולק פוליטית, כבוש או שסוע. האדמה נשארת אותה אדמה עליה נפגשים היוצרים הפלסטינים, לרבות אלה החיים בגולה או במולדת. השייכות למקום הזה היא המרכיב הראשון בזהות הלאומית והתרבותית, כי המקום הפלסטיני מייצר את השפה הספרותית הראשונית במונחים של היסטוריה, גיאוגרפיה, תרבות, בעיה וחזון לאומיים וכל אותם מונחים המגבשים את תודעתו של האינטלקטואל הפלסטיני וכל אינטלקטואל באשר הוא.

אנחנו חלק מהמקום הזה והוא צורב את תודעתנו ואת השפה הספרותית שלנו ומגבש את זהותנו. ברור לכל כי ישראל, המדינה העברית-ציונית-יהודית, ניסתה משך כל העשורים האחרונים לנתק אותנו מהמקום הזה. לא רק באמצעות טרנספר פיזי, אלא גם טרנספר רעיוני ואמוציונאלי. כלומר יצירת זהות חדשה שמאפיינה העיקרי הוא "נאמנות למדינה" - כפי שנאמר במטרות החינוך בכלל והחינוך הערבי בפרט.
מדיניות זו לא צלחה. ראייה לכך היא העובדה כי כאן, בתוך ישראל, קמה תנועה תרבותית ערבית פלסטינית. תנועה שהיא המשך טבעי - בתנאים שאינם טבעיים - לתרבות הפלסטינית שנתגבשה בתחילת המאה ה-20.

מנגד, אנו חיים בצל המדינה היהודית, דוברי עברית, צורכים את התרבות העברית, נפגשים עם אינטלקטואלים יהודים, שומעים מהם ומדברים אליהם, מתרגמים אותם לערבית וכותבים בשפתם. במלים אחרות, נהיינו לחלק מתרבותו של האחר. כמו הסופר הפלסטיני שחי בצרפת ותורם לתרבות הצרפתית. כמו הפלסטיני שחי באמריקה ובבריטניה. זוהי שייכות לתרבות זרה מאומצת שמיתוספת לתרבות המקורית או לשייכות הראשונית.

ההבדל בינינו לבין אחרים העונים להגדרה של שייכות תרבותית כפולה הוא שאנחנו משתייכים לתרבויות שני הצדדים של הסכסוך, שלנו ושלהם. במלים אחרות אנחנו נהיינו גם לחלק מתרבותו של האחר.

שייכות כפולה זו אינה רצונית אלא כפויה. מדובר באחת הצורות של הכיבוש התרבותי, ומנגד בשייכות של ידע. האם אנו יודעים זאת כדי שנהפוך יחסים אלה לנורמאלים וכדי שיהיו חלק מהתרבות שלנו, או כדי להתעמת ולהשאירה מחוץ לזהות עד שתהיה גם כך לחלק מהזהות שלנו?

בעייתיות של המשכיותה של התרבות הערבית פלסטינית בישראל נובעת מנתק כמעט מוחלט מתרבות האם בעולם הערבי ומגיעה לעתים לכדי החרמה ערבית לתרבותינו, זלזול במעמדה ובתפקידה ולסירוב להכיר במיקומה בראש המחנה מול האידיאולוגיה הציונית והקולוניאלית המנוגדת לכל הזרמים הרעיוניים הערביים - במיוחד אם מביאים בחשבון את תפקידה של התרבות במאבק הפוליטי בתקופה של אתגרים היסטוריים כגון אלה העוברים כיום על התרבות הערבית והפלסטינית. מנגד, התרבות כצורך יומיומי לא יכולה לצמוח ולשגשג במנותק מתרבות האם, "הסובייקט הגדול".

הגיעה העת להציב את סוגיית הקשר וההמשכיות על סדר היום באופן מעמיק, אחראי ורציונלי, במסגרת של דיאלוג כולל שמטרתו להרחיב את מונח שייכות ה"סובייקט הקטן" אל "הסובייקט הגדול" ולהגדיר את הכלים של הקשר האינטגראלי עם תרבות האם הערבית בכל מדינות ערב.

היחסים עם "האחר" הישראלי אינם מעלים רק את סוגיית היחסים עם תרבותו אלא גם את היחסים התרבותיים עם המדינה ומוסדותיה. המדינה טרם נקטה עמדה מקובלת עלינו כלפי תרבותינו הערבית. היא עדיין מתייחסת אלינו כאל מיעוטים של עדות שונות ולא כאל מיעוט לאומי ועל כן כל תמיכה פוטנציאלית תשאף להנציח את המדיניות הזו - האם יש ביכולתנו לקבל תמיכה המנוגדת לשאיפותינו, זהותנו ולמהות התרבות שלנו?

סוגיית התרבות הפלסטינית בישראל והתמיכה הממשלתית טרם נלמדה באופן מעמיק וטרם התקיים סביבה יום עיון או ועידה או סימפוזיון רציני, למרות שהיא נידונה רבות בעיתונות ומעלה שאלות רבות. מן ההכרח ללמוד את הסוגייה על כל היבטיה.

כמו קבוצות אוכלוסייה אחרות בעולם אנו נחשפים לגלובליזציה ולתרבות המערבית המנווטות ע"י אינטרסים כלכליים ופוליטיים במטרה להקים סדר גלובלי שמשרת את אותם אינטרסים. ובשל העיסוק בענייני התרבות "המקומיים" לא העלתה התרבות שלנו את שאלת היחס עם המערב וההתמודדות עם הגלובליזציה, לא בוועידות, לא בסימפוזיונים ולא בעיתונות. לכן העמדות שננקטו נותרו מחד גיסא עמדה של דחייה מוחלטת וזועמת, ומאידך גיסא עמדה של כניעה והרמת ידיים, תוך אימוץ גישות אידיאולוגיות מנוגדות, החל בפונדמנטליזם וכלה בגישות מיובאות של פוסט-מודרניזם.

הצבת סוגייה זו על סדר היום של התרבות הפלסטינית, משמעותה אינה רק גיבוש עמדה כלפיה אלא גם תרומה אקטיבית לדיאלוג הגלובלי המתקיים בין תרבויות המזרח והמערב, מהמורשת הלאומית והאנושית, ומעבר מעמדה שולית לתרומה תרבותית אנושית תוך אינטראקציה על בסיס של רב-תרבותיות המושתתת על הצטיינות והרמוניה במרקם אחיד.
על כן, אנו מציעים:

מוסד-על לענייני תרבות

הקמת מוסד-על לענייני התרבות הפלסטינית בישראל, לא במובן של אלטרנטיבה למסגרות שכבר קיימות אלא לתמיכה בהן ולכינוס וחיזוק הפעולה לשימור התרבות וטיפוחה.
מוסד-על לענייני התרבות הפלסטינית יהיה עצמאי ויפעל לצד ועדת המעקב העליונה אך לא יהיה כפוף למוסדותיה, זאת במטרה להפריד בין הפוליטי לתרבותי ולהבטיח עצמאות מלאה הרחק מן ההשפעות המפלגתיות והפוליטיות המאפיינות את ועדת המעקב העליונה.
מוסד זה יכלול את ראשי מוסדות התרבות: עמותות העוסקות בענייני תרבות, תיאטראות, מועדוני תרבות, איגודי סופרים ואמנים, מגזינים תרבותיים וכיו"ב. המוסד יבחר מזכירות שתתכנס באופן מחזורי ותפעל כוועד פועל הנגזר מהוועידה הכללית שתתכנס אחת לשנה בוועידת התרבות הפלסטינית.
בשלב הראשון, הוועדה תערוך מיפוי כללי למציאות התרבותית הערבית בארץ, תאסוף נתונים אודות הפעילויות התרבותיות, המוסדות הארציים והמקומיים ומקורות המימון, תמנה ועדות משנה לכל תחום תרבות: ספרות, תיאטרון, אמנות, אינטרנט וכו'. כל ועדת משנה תכין דו"ח מפורט ותגיש המלצות שידונו במוסד לענייני התרבות ואח"כ בוועידת התרבות הערבית.

ועידת התרבות הפלסטינית

ברמה התיאורטית-עיונית, ועידת התרבות הערבית הראשונה תדון בשלוש הסוגיות המהותיות דלהלן:
1. זהותה של תרבות זו ותכניה הלאומיים
2. יחסה עם האחר הישראלי
3. מיקומה בתרבות העולמית
ברמה המעשית, בוועידת התרבות הפלסטינית (ועידת יפו לתרבות פלסטינית, או חיפה, או נצרת...) יוגשו ניירות עמדה לדיון בסצנה התרבותית ולגיבוש נוסח כולל להגדרת תרבות זו, שרטוט מסלוליה והגדרת הכלים למעקב, לשימור ולטיפוח.
הוועידה הראשונה תבחר את המוסדות האמונים על יישום ההחלטות וההמלצות. הוועידה תתקיים אחת לשנה ותדון במשתנים בזירה התרבותית בין שתי הוועידות.
להכנת הוועידה הראשונה ייבחר ועד יוזם, יוכנו ניירות עמדה ויאורגנו פעילויות וסימפוזיונים לקראתה.

העשייה הציבורית והפוליטית

ארגוני החברה האזרחית מהווים את עמוד התווך ביישום החזון הקולקטיבי של כל חברה ממודרת ממוסדות-המדינה - כמו החברה הערבית הפלסטינית בישראל. בשביל לפתח מוביליות פוליטית, תרבותית, כלכלית וחברתית נדרש פיתוח המבנה הארגוני של הארגונים הלאומיים באופן שיתאים את יכולת הפעולה במסגרת מוסדות המדינה ליכולת פעולה עצמאית כחברה בעלת מוסדות ומנהיגות פוליטית וחברתית.
בניית המוסדות הלאומיים והבהרת תפקידיהם הפנימיים ויחסיהם עם מוסדות ממשלתיים, רשויות מקומיות נבחרות, יוזמות פרטיות, המגזר הפרטי ומוסדות מפלגתיים - הוא אחד האתגרים החשובים המצריכים דיון וקבלת החלטות. פיתוח המוסדות והפעלתם עשוי להביא לשינוי אמיתי במעמדנו הקולקטיבי, ביכולתנו לפעול בצל הסכסוך באזור, במעמדנו במדינה ובחזון הקולקטיבי שהחל להתגבש - במיוחד לאחר הסכמי אוסלו - בקרב הזרמים הפוליטיים והחברתיים הערביים בישראל.
תקופה זו מתאפיינת בהקמת עשרות ארגונים ארציים ומאות ארגונים מקומיים, בתחומים שונים כגון מתן שירותים, זכויות אדם, נשים, דת, תרבות וחינוך. ארגונים אלה מהווים 5% בלבד מהארגונים הלא ממשלתיים הרשומים בישראל וסך תקציביהם אינו עולה על 2% מתקציבי העמותות הפועלות בישראל. אותן עמותות זוכות ל-1.5% בלבד מהמשאבים שמקצים משרדי הממשלה לעמותות, הן אינן נתמכות ע"י רוב הארגונים היהודיים העולמיים ומתקשות להשיג תמיכה מארגונים בעולם הערבי.
המוסדות הללו פועלים לצד מוסדות המפלגתיים והארציים שמייצגים את החברה הערבית הפלסטינית כמו ועדת המעקב העליונה והוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות. אלא שפעילויות אלו נעשות ללא תיאום וללא פיתוח אסטרטגי משותף, ללא תוכנית כלכלית שתפיק תועלת מנקודות החוזק הכלכליות ותתמודד עם נקודות התורפה של החברה הערבית בתחומים של פיתוח.
בכלל - לחברה הערבית הפלסטינית חסר חזון אסטרטגי לפיתוח ותיאום העשייה הארגונית בכל צורותיה.

יעדים

1. המשך וחיזוק תהליכי הארגון הפנימיים והקולקטיביים שמטרתם להבטיח את הזכויות הקולקטיביות והפרטיות של החברה הערבית הפלסטינית בהיות בניה ובנותיה אזרחים במדינה, כילידים, כחלק מהעם הערבי הפלסטיני והאזור הערבי, וכתורמים לדיאלוג העולמי.
2. העמקת התודעה לזהות הלאומית הערבית הפלסטינית, לערכים דמוקרטיים אנושיים ואזרחיים בחברה הערבית בכלל, כנקודות יסוד בהתנגדות לשליטה הממסדית והתמודדות עם החלוקה האתנית ובעיות פנים חברתיות לרבות סוגיות כגון מעמד הנשים, ילדים והיחסים בין-מעמדים.
3. פיתוח וחיזוק פעילות מוסדות החברה הערבית שמטרתם לשנות את המדיניות הממסדית הנוגעת למעמדה של החברה ולצרכיה, לרבות יצירת מכניזם לתיאום בין המוסדות השונים.
4. בניית מוסדות ואסטרטגיות שינצלו את מעמדה המיוחד של החברה הערבית, ברמה המקומית והאזורית, למען סיום המלחמה והשגת שלום צודק באזור.
5. פיתוח כלים להגברת הדיאלוג ומניעת סכסוכים חברתיים עקובים מדם.
6. פיתוח תוכניות חברתיות לשינוי מעמד הנשים הערביות בכלל, עם דגש מיוחד על העלאת מעמדן החברתי-כלכלי ועל השתתפותן הפוליטית של הנשים הערביות הפלסטיניות בישראל.
7. פיתוח וטיפוח היחסים והפעילויות עם מדינות וארגונים בזירה הבינלאומית, לרבות קהילות יהודיות, להדגשת חשיבות ההכרה הבינלאומית בצרכיה הלאומיים, התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים של החברה הערבית, במטרה לקדם את מעמדה ולפתח משטר דמוקרטי, שוויוני וצודק לכל קבוצות האוכלוסייה בישראל.
8. חיזוק שיתוף הפעולה בין הארגונים המקומיים, לרבות ארגונים בחברה היהודית, כדי לקדם החלטות בעלות השפעה פוליטית, חברתית וכלכלית עם היחיד והחברה ועל אותן החלטות המשפיעות באופן מיוחד על החברה הערבית, לרבות סוגיית השלום הצודק באזור.
9. פיתוח כלי עבודה להידוק ופיתוח הקשר עם שאר חלקי העם הפלסטיני והעולם הערבי, על בסיס של זיקה לאומית ותרבותית ומבלי לפגוע במעמד המיוחד של החברה הערבית ברמה המקומית והאזורית.

העקרונות המוצעים לפיתוח הארגונים

היחס בין המוסדות הלאומיים לזרמים הפוליטיים המפלגתיים: בשלב זה יש צורך בקבלת החלטה לגבי אופן פיתוח והעצמת המוסדות הלאומיים הארציים ובראשם ועדת המעקב העליונה, כדי לענות על הצרכים והציפיות מהפעילות הקולקטיבית לערבים הפלסטינים בישראל. יש להגדיר את צורת בניית המוסדות הלאומיים השייכים לוועדת המעקב העליונה, את אופיים הארגוני ואת יחסיהם עם המפלגות הפוליטיות, היוזמות המקומיות והפרטיות והמגזר השלישי.
הסדרת היחסים בין המוסדות הלאומיים: הקמת מוסדות לאומיים מצריכה את הסדרת היחסים בינם לבין עצמם ואיתור מסגרת לתיאום בין העמותות (העצמאיות והמפלגתיות) לבין המוסדות הלאומיים השייכים לוועדת המעקב העליונה והוועד הארצי. כמו כן יש צורך באיתור כלים מתאימים להעברת דמי מימון מהמפלגות הפוליטיות והרשויות המקומיות למוסדות הלאומיים. בהקשר זה, מן הראוי שהמפלגות הפוליטיות והרשויות המקומיות יכריעו את הדיון בנוגע לאופן התנהלותה של ועדת המעקב העליונה ולאשרר את התקנון החדש בהקדם האפשרי.
מסגרת לתיאום בין המפלגות הפוליטיות: כיום, התיאום בין המפלגות מוגבל בתחום של התגובות הפוליטיות של ועדת המעקב העליונה. המפלגות נמנעות מלפתח מסגרת תיאום קבועה שתתמודד עם המדיניות הממשלתית ותדון בתוכניות לאומיות כלליות. חשוב להקים מסגרת תיאום קבועה שלא תהיה תלויה בגחמות אלא תיזום התמודדות עם האתגרים של הזירה הפוליטית הישראלית.
תוכנית לאומית לפיתוח: שלב זה מצריך בניית תוכנית לאומית לפיתוח בכל התחומים, שתסתמך על חקר המצב הקיים והפקת תועלת מנקודות החוזק כדי להתמודד עם מדיניות ההדרה של ממשלת ישראל כלפי החברה הערבית, מוסדותיה הכלכליים ויחידיה בתחומי הפיתוח השונים. יש לבסס תוכנית זו על מיפוי רציני בשטח שניתן יהיה להסתמך עליו לגיבוש תוכניות פיתוח בתחום כוח האדם ובתשתיות.
העצמת המגזר הפרטי: המגזר הפרטי בכל חברה הוא מגזר עובד וחשוב לפיתוח כלכלי. במקרה של החברה הערבית סובל מגזר זה מאפליה והדרה ממשלתית ואינו זוכה מצד החברה ליחס של מגזר אסטרטגי העשוי להועיל ולהפיק תועלת ממעמדה המיוחד של החברה הערבית.
העצמת המוסדות העצמאיים: במקביל להקמת מוסדות ארציים השייכים למוסדות הייצוגיים, יש לעודד יוזמות פרטיות מקומיות וארציות הפועלות בנושאי שירותים, מחקר, דת, תרבות וזכויות אדם. פיתוח העשייה הארגונית דורש תיאום המאמצים בין המוסדות הארציים והמפלגתיים לבין המגזר הפרטי ומגזר היוזמות החברתיות, ויצירת כלים לתיאום הפעולה איתם ובינם לבין עצמם.

המוסדות הלאומיים הנדרשים בשלב הבא

מסגרת להנהגה הפוליטית: מסגרת זו תפעל להנהיג את החברה הערבית ולתאם בין המפלגות הפוליטיות, תתרום ליצירת במה לדיון חברתי דמוקרטי שבה יתאמו הזרמים הפוליטיים את קידום האינטרס של החברה. כן תשמש מסגרת זו לתיאום בין תנועות הנוער, העמותות, האיגודים המקצועיים והקמפיינים התקשורתיים של המפלגות ללא זניחת עיקרון התחרותיות בינם בנוגע לתוכניות הפעולה. יו"ר ועדת המעקב העליונה ייזום סדרת פגישות לפיתוח מסגרת זו שתהווה שלב חדש בעבודת ועדת המעקב. יש לסיים את הדיאלוג בין המפלגות ולקבל החלטות אופרטיביות שיענו על הציפיות של הציבור הערבי מהנהגתו הפוליטית.
מסגרת להנהגה המפלגתית והארצית: כיום, משלבת ועדת המעקב העליונה בפעילותה את ההנהגה המפלגתית הארצית עם ההנהגה המקומית. זאת על אף הצרכים השונים ולעתים מנוגדים של שתי ההנהגות. חשוב לפתח את המסגרת הזו באופן שיכלול את המנהיגות המקומית בערים המעורבות.
מסגרת לרשויות המקומיות הערביות: הוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות ידאג לתיאום בין ראשי הרשויות ולייצוג האינטרסים של הרשויות המקומיות הערביות. יש להרחיב ולמסד את הפעילות של מסגרת זו כדי שתנצל את הכוח הכלכלי שיש בידי הרשויות המקומיות, וכדי לגבש תוכניות אזוריות לשירות האזרחים והרשויות המקומיות. חשוב לתכנן פעילויות אזוריות בנושאי חינוך, ביוב, תעשייה, תחבורה, תרבות ושירותים ממשלתיים.
מסגרות לאומיות השייכות לוועדת המעקב ומסגרות עצמאיות: ועדת המעקב העליונה צריכה לבנות את המוסדות הלאומיים או להעצים את המוסדות הלאומיים הקיימים, כדי שתוכל לגבש וליישם את החזונות האסטרטגיים של הציבור הערבי בתחומים השונים.
פיתוח חזון אסטרטגי לחברה הערבית מצריך גיבוש חזון לפיתוח והתאמת המוסדות שיכולים ליישם את העשייה הפוליטית באופן שיעלה בקנה אחד עם חזון כולל המתאים לציפיות ולשלב הפוליטי העכשווי והעתידי, דרך הבהרת תפקידם של המוסדות החברתיים, חלוקת התפקידים בין המוסדות הקיימים ובניית המוסדות הדרושים ליישום חזון זה.

המוסדות המוצעים

• השלמת פיתוח תהליך בניית מוסד לאומי ייצוגי נבחר לחברה הערבית הפלסטינית בישראל (מסלול שאותו מובילה ועדת המעקב העליונה)
• פיתוח פעילות הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות והקמת מערכות אופרטיביות שינצלו את המעמד והפוטנציאל של רשויות אל ויסנגרו למען זכויותיהם
• העצמת העשייה והארגונים הקיימים והקמת ועדות משנה השייכות לוועדת המעקב העליונה אשר יעבדו לצד המוסדות הפוליטיים והרשויות המקומיות, בשיתוף העמותות העצמאיות, המגזר הפרטי ועצמאים בעלי מקצועות חופשיים. ועדות משנה אלו יפעלו בתחומים הבאים:
• קידום החינוך הערבי וההון האנושי
• תרבות
• פיתוח כלכלי וחקלאי
• רווחה ובריאות
• מוסדות דת ודיאלוג בין-דתי
• יחסים בינלאומיים ומדיניות אזורית
• קידום מעמד האשה - חברתית ופוליטית
• הנגב (במיוחד הכפרים הבלתי מוכרים)
• קרקע, תכנון ובנייה
• תקשורת
בהקשר זה, ניתן לאמץ את המבנה הארגוני של ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי כמודל לבניית מוסדות ארציים - באופן שמחד גיסא יבטיח מקצועיות, ומאידך גיסא ישמור את יכולת ההשפעה של המפלגות הפוליטיות, יגייס את הארגונים העצמאיים ובעלי המקצוע ויתרום לחיזוק הרשויות המקומיות הערביות. הקמתם והפעלתם של מוסדות כאלה מצריכים הקמת זרוע מקצועית אופרטיבית עליה יוטל להקימם, לאתר עבורם מקורות מימון ולהפעילם באופן מעשי.

* רשימת המשתתפות והמשתתפים

1 שאוקי ח'טיב - יו"ר ועדת המעקב העליונה והוועד הארצי לראשי רשויות
2 ד"ר ריאד אג'באריה - אונ' בן גוריון, ארגון קנדיל
3 השייח' האשם עבד אל-רחמן - ראש עיריית אום אל-פחם
4 ואכים ואכים - העמותה להגנת זכויות העקורים
5 עאידה תומא - עמותת נשים נגד אלימות
6 פרופ' עזיז חיידר - האונ' העברית בירושלים
7 חוסאם אבו בכר - קרן אברהם
8 איאד ראבי - עמותת אל-אהאלי
9 ד"ר אסעד ג'אנם - אונ' חיפה, עמותת אבן ח'לדון
10 ד"ר ת'אבת אבו ראס - אונ' בן גוריון
11 פרופ' מרוואן דווירי - מכללת עמק יזרעאל, מכללת אורנים, מרכז עדאלה
12 סלמאן נאטור - מכון אמיל תומא למחקרים
13 עלי חיידר - עמותת סיכוי
14 ד"ר ניהאיא דאוד - האונ' העברית בירושלים
15 עאוני תומא - יו"ר המועצה המקומית כפר יאסיף
16 נביה בשיר - מרכז מדה
17 סאבר ראבי - מדרשת אדם
18 ד"ר ח'אלד אבו עסבה - מכון ואן ליר, מכון מסאר
19 ד"ר עאדל מנאע - האונ' העברית בירושלים
20 ד"ר מוחמד אמארה - אונ' בר אילן
21 פרופ' אסמאעיל אבו סעד - אונ' בן גוריון
22 פרופ' מוחמד חאג' יחיא - האונ' העברית בירושלים
23 ד"ר מופיד קסום - מרכז מדאר
24 ד"ר האלה אספניולי - המכללה להכשרת מורים ערביים חיפה
25 ד"ר ראסם ח'מאיסי - אונ' חיפה
26 ראויה שנטי - אונ' חיפה
27 ד"ר מרי תותרי - מכללת אעבלין
28 ג'עפר פרח - מרכז מוסאוא
29 איימן עודה - עמותת סיכוי
30 וליד מולא - עמותת דורוב
31 סנאא ותד - המרכז הערבי יהודי לשלום
32 ד"ר יוסף תייסיר ג'בארין - אונ' חיפה
33 ג'אבר עסאקלה - ארגון שתי"ל
34 ד"ר ח'נסאא דיאב - מכון ואן ליר
35 נביה אבו סאלח - יו"ר ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי
36 בכר עואודה - המרכז למאבק בגזענות
37 ג'ידא רינאוי-זועבי - מנהלת הפרויקט – הוועד הארצי

רשימת החוקרים שעיינו בניירות העמדה

1 פרופ' מרואן דוירי - מכללת עמק יזרעאל, מרכז עדאלה
2 ד"ר ראסם ח'מאיסי - אונ' חיפה
3 ד"ר מוחמד אמארה - אונ' בר אילן
4 אמין פארס - מרכז מוסאוא
5 ד"ר מיכאל קרייני - האונ' העברית בירושלים
6 נביה אבו סאלח - ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי