מאמרים [חזרה ל מאמרים]
"דרושה אוניברסיטה ערבית" מאת יועד אליעז: רק הקמת אוניברסיטה ערבית בישראל תבטיח שוויון לאזרחי ישראל הערבים (פורסם ב"הארץ" בתאריך 16.1.08)  

ב-1925 מנה היישוב היהודי בארץ כ-100 אלף בני אדם, כמספר תושביה של העיר אשקלון היום. למרות מיעוט האוכלוסייה היהודית, שרק חלקה דיבר עברית, מצאה לנכון התנועה הציונית להקים אוניברסיטה עברית. טקס פתיחת האוניברסיטה, ב-1 אפריל 1925, היה האירוע הציבורי הגדול והמכובד ביותר עד אז ביישוב. מנהיגי התנועה הציונית הבינו שאוניברסיטה בשפה העברית היא תנאי להצלחת מערכת החינוך העברית.

הדיון על הקמת אוניברסיטה ערבית בארץ החל אף הוא בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת. הממשל האנגלי שקל הצעה כזאת שעלתה מהחברה הערבית, ושוב בהפרש של כמה עשרות שנים, הצעות כאלו נשקלו על ידי שרי חינוך אחדים: אמנון רובינשטיין תמך, זבולון המר הקפיא, יוסי שריד אישר, לימור לבנת הסירה מסדר היום...

הנושא חזר כעת לסדר היום הציבורי עם הודעתו של ראש העיר נצרת, ראמז ג'ראיסי, על הכוונה להקים בעירו מוסד אקדמי שיתפתח לאוניברסיטה. הטענות המושמעות נגד הקמת אוניברסיטה ערבית בגליל כוללות למשל את עובדת קיומן של מכללות רבות באזור, בהן מכללה ערבית אחת או שתיים להכשרת מורים. אולם בעבור הסטודנט הערבי, אין דין מוסד אקדמי עברי כדין מוסד אקדמי ערבי, ואין דין מכללה להכשרת מורים כדין אוניברסיטה.

השפה הערבית אינה רצויה במוסדות האקדמיים העבריים. במכללה גלילית אחת התקנות אינן מאפשרות ללמד בשפה הערבית, גם כשהמורה וכל הסטודנטים בכיתה ערבים. במוסדות האקדמיים העבריים, נקודת המוצא של הסטודנטים הערבים נחותה מזו של הסטודנטים ששפת האם שלהם עברית, כך שהם צריכים להתאמץ הרבה יותר כדי להגיע לאותם הישגים שהסטודנטים היהודים מגיעים אליהם. המכללות הערביות הבודדות בישראל מכשירות מורים ועובדים במקצועות טכנולוגיים. המבנה האקדמי שלהן אינו מתאים להפיכתן לאוניברסיטה.

מעמדה של השפה הערבית בעיני הישראלים נמוך. בעבור רוב היהודים היא לא יותר ממקור לא אכזב למלות סלנג. הטרגדיה הגדולה היא שגם עבור רבים מהערבים בישראל, שפת האם שלהם, שפת ספרי הקודש שלהם, שפת שיריהם, השפה שבה הם חולמים ומתגעגעים, מאבדת מיוקרתה. רבים מהילדים הערבים שגדלו ולמדו בערים המעורבות בישראל כלל אינם יודעים לקרוא ולכתוב בערבית. וכל תלמידי מערכת החינוך הערבית בישראל יודעים היטב, שאם ברצונם להמשיך וללמוד באוניברסיטה, לשפה הערבית אין ערך בהקשר זה, ובמוקדם או במאוחר הם ייאלצו ללמוד עברית ברמה גבוהה.

האם יש תוחלת לחברה ולתרבות הערבית בישראל? האם לספרות, לשירה, לתיאטרון ולקולנוע הערביים יהיה מקום בישראל? האם תושבי ישראל הערבים יהיו סוף סוף אזרחים מסוג א', האם הם יזכו בייצוג הראוי להם בחברה הישראלית, האם מעמדם וכבודם יושבו להם אחרי 60 שנים? התשובות לכל השאלות האלה תלויות בהחלטה להקים אוניברסיטה ערבית.

הקמת אוניברסיטה ערבית אינה סוגיה שנמצאת בסטטוס של "כמעט מיותר" (כי יש המון מוסדות אקדמיים, או כי יש המון סטודנטים ערבים במוסדות הקיימים), אלא היא הכרח דחוף. הכרח דחוף למען שינוי במצבם העגום של בתי הספר הערביים, ולמען שינוי במעמדם של האזרחים הערבים-הישראלים.

אם ממשלת ישראל למדה משהו מהפגנות אוקטובר 2000, אולי לא תחמיץ את ההזדמנות לעשות צעד הכרחי למען החברה הערבית. אנו נמצאים כמה חודשים לפני תחילת חגיגות ה-60 לישראל, מועד ראוי להכריז על החלטה להקים אוניברסיטה ערבית.